הקרב על הזכרון

הפעם זה הלך מהר.

בניגוד לחזרה הגנרלית שהסבתא ערכה לנו בפעם הקודמת, וכללה שבועיים של חדר טראומה, אשפוז והחלמה יוצאת דופן, הפעם זה הלך מהר.

קושי בנשימה, בדיקה של רופא, פינוי באמבולנס, חדר מיון, טלפון ביום חמישי לפנות בוקר, הודעה על פטירה, הכנות לקבורה, מודעות אבל, לוויה, שבעה, עלייה לקבר.

זהו.

במהלך השבעה דבר אחד חזר בצורה מאד בולטת - ״הסבתא שלך הייתה משהו מיוחד״. אני יודע שהיא הייתה כזאת.

אני פשוט לא זוכר את זה.

כל מה שאני זוכר זה 13 שנים של התדרדרות ודעיכה, עם הבלחות קטנות של אושר ושמחה. 13 שנים של מצב סיעודי, מטפלות, חיתולים, אוכל מרוסק, מצב רוח דכאוני, תרופות. שום דבר מזה לא היה מדהים.

תסלחו שהפעם אני כותב על עצמי, למרות שהכותרת של הבלוג מרמזת על עלילותיה של הסבתא, ותסלחו שככה נפלתי עליכם עם כל הסיפור הזה של לוויות וכו׳ לפני החג, אבל במידה מסוימת אני מרגיש ששדדו אותי - כולם זוכרים סבתא כוכבת, אני זוכר סבתא שהייתה די רחוקה מזה. למה לי לא מגיע?!

מה שנשאר עכשיו זה לנסות להזכר בדברים הטובים, השמחים, המאושרים, שנראים מאד רחוקים, כאילו לא בטוח שהם בכלל קרו. נקווה שכל החפצים, התמונות, סרטי הוידאו, יסייעו בטשטוש הזכרונות הקרובים ורענון הזכרונות הרחוקים יותר. אולי משהו כמו הכרזה לעיל יוכל לעזור...

הנה, כבר יותר טוב. הסבתא במיטבה, לקראת אירוע חגיגי, לרגל הוצאה ספרה החדש. מחייכת, פעילה, נראית מצוין. יותר מזה?

כנראה שצריך להמשיך לכתוב, הפעם על מה שקרה בעבר ולא על מה שקורה בהווה. אולי כך אנצח בקרב על הזכרון.

הנקראים ביותר

צרו קשר ישיר עם מטפלים ללא תיווך

50966

מטפלים באתר

הרשם לאתר

עקבו אחרינו בפייסבוק
והשארו מעודכנים!

מצאו מטפלים מצאו עבודה