צוות iSavta | 13.11.2019

כבר הייתי לגמרי מוכן לכתוב על סבתא שלי והמחול המתמשך שלה עם המוות. המסר כבר היה מנוסח היטב, כמו גם הדימויים. אך משהו בחודש האחרון לא אפשר לי לכתוב על הסבתא הפרטית שלי, אלא על הסבים והסבתות של כולנו, אותם קשישים וניצולי שואה שמוכים ברחובות שלנו ללא רחם. אתם מבינים, בחודש האחרון התרחשו יום השואה (ואיתו מצעד החיים באושוויץ), יום הזכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות האיבה, וכמובן יום העצמאות. קל להסכים שאלו ימים עמוסי אמוציות, התרגשות, זכרונות. הסמיכות בין התאריכים כנראה מזכירה לרובנו את הסיבתיות – בשל השואה היה צורך במדינה, בשביל מדינה היינו צריכים להלחם ולהקריב. מבחינת המדינה (אם נתייחס אליה לרגע כיישות מודעת) זהו בהחלט מסר רצוי, המאפשר לחזק (או לפחות להזכיר) את הקשר למדינה ואת החשיבות של השירות בצבא. מצעד החיים בראשות הרמטכ"ל אף עשוי להוסיף התעלות רגשית מסוימת בבחינת "איפה הם ואיפה אנחנו היום" או "זו הדרך הטובה ביותר להראות להם". עם זאת, משהו בחודש האחרון ממש לא הסתדר לי. בין התמונות של הרמטכ"ל באושוויץ וההבטחה שלו ("לעולם לא שוב" או משהו בסגנון), לבין יום השואה ויום הזכרון, השתרבבו ידיעות על שלושה קשישים ואנשים מבוגרים שהוכו ע"י צעירים. הסיבות לאירועים אלו: שני קשישים הוכו בשל הערות (!!!) על מעשי ונדליזם (כאן וכאן) ואחד הוכה כי "נסע לאט מדי". למרבה הצער, זהו ככל הנראה צירוף מקרים שכזה. סביר להניח שאלימות נגד קשישים נפוצה למדי, וסביר להניח שרוב המקרים אינם מדווחים בתקשורת. יתכן שאפילו מדובר בי, שלא שם לב לידיעות שכאלה. אבל משהו בסמיכות האירועים הזו גרם לי לחשוב – איך זה ייתכן? איך יכול להיות שקשישים וניצולי שואה מוכים ברחובות בשל שטויות (לא שיש סיבה ממש טובה למכות...) והתגובה שלנו כ"כ אדישה (אם אפשר לקרוא לזה תגובה בכלל)? מה הערך בדברי הרמטכ"ל באושוויץ, אם כאן בארץ, בגנים הציבוריים, הכל כן קורה שוב מבחינת ניצולי השואה? בלי לפגוע במצעד החיים (גם הסבתא שלי הגיעה מגרמניה) אולי כדאי בכלל להשאיר את בני הנוער בארץ ולפרוס אותם בגנים וברחובות כדי שיגנו על קשישים? תחשבו על הסרטים ביום השואה. כמעט בכל אחד מהם ניתן לראות חייל נאצי מכה קשיש יהודי. כאשר רואים זאת בסרט, התגובה הרגשית חזקה מאוד. כל הגוף מתקומם נגד חוסר הצדק, נגד ההתעללות בחסר ישע. או איך הייתם מרגישים אם מישהו היה מכה את הסבא שלכם? אם מישהו היה אומר בינו לבין עצמו או אפילו בקול רם "הייתי הורג אותם בידיים שלי!" סביר להניח שהתגובה הייתה מתקבלת בסוג של הבנה. אז איך זה יכול להיות שזה קורה ברחובות שלנו ואף אחד לא שם לב?! אם לפני שנתיים הסברה הרווחת הייתה שלא ניתן להוציא את הציבור הישראלי מהבית למטרת מחאה כלשהי, הרי שמאז כבר ידענו כמה מחאות מרשימות למדי. אז אם אנחנו מסוגלים למחות ולהביע תסכול / חוסר שביעות רצון / כמיהה לשינוי, איך זה יכול להיות שקשישים מוכים ואנחנו נשארים בבית? הרי ברור שזה הרבה יותר גרוע משיוויון בנטל או מצדק חברתי, או מעליית מחירים הקוטג'. איך זה יכול להיות שאנחנו כ"כ אדישים שהאלימות הזו אפילו לא זוכה לצקצוק בלשון?! בין אם אנחנו אוכלים קוטג' או לא, בין אם אנחנו משרתים בצבא ועושים מילואים או לא, בין אם אנו בני המעמד הבינוני או המעמד העליון או המעמד התחתון, יש מכנה משותף אחד לכולנו – יום אחד נהיה זקנים. יום אחד נהיה פחות חזקים פיזית, נהיה פחות חדים מבחינת התודעה, יהיו לנו פחות חברים. למרות זאת נרצה ונצפה שיתייחסו אלינו בכבוד. אבל כיצד זה יוכל לקרות אם כך אנו מתייחסים לקשישים בימינו? אם זו הדוגמה האישית שאנו נותנים לילדינו? ואיפה כל ארגוני המחאה? כל אלה שמרימים את כל המדינה אם המחיר של הקוטג' יקר מדי, או אם הם עושים יותר מדי מילואים או משלמים יותר מיסים? או כאשר רוצים לפתוח את השמיים שלנו לתחרות? או אפילו אלה הטבעונים שמצליחים לקבל כותרות באופן תדיר כי מתעללים בחיות? כל אלו מחאות ראויות ורובן אפילו מבורכות. אבל אלה הסבא והסבתא שלנו! או אפילו אנחנו בעוד כמה עשרות שנים? איפה כולם?! הסבתא שלי בנתה את המדינה הזו במו ידיה – היא סללה כבישים ב 40 מעלות חום גם כאשר הייתה בהריון ושילמה על זה מחיר כבד מבחינה בריאותית. המחיר הזה ותשלומים נוספים בהם נשאה היו שווים מבחינתה כי סופסוף היה בית לעם היהודי ומדינה חזקה להגן עליו. היום אני שמח שהיא כבר לא קוראת חדשות אחרת לחץ הדם שלה באמת היה הורג אותה. במדינה ממנה הגיעה סבתי, אמר היינריך היינה ב 1820 "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם." ומה יהיה במקום בו מכים ניצולי שואה?