הגדרה של גיהנום | iSavta
הגדרה של גיהנום
banner-img

ביטוח רפואי למטפלים זרים במחירים הנמוכים בארץ

שיתוף פעולה ייחודי המאפשר לכם לקבל את השירות המהיר והאיכותי ביותר, המחירים הנמוכים ביותר, בכל רחבי הארץ

דווקא עכשיו כשהמצב של הסבתא התייצב יחסית מבחינה פיזית והתרופות הפסיכיאטריות מונעות מה שנהוג לקרוא "מחשבות שווא" (שם קליני וחביב למצב הדי-בלתי-אפשרי בו האדם משוכנע שכולם, כל הזמן, יוצרים כל מיני קונפירציות הזויות נגדו), אפשר להתפנות לקושי האמיתי: הסבתא כלואה בסוג של גיהנום, ללא אפשרות להשתחרר וללא אפשרות לקבל חנינה. מיד תראו למה.

מי שנמצא כבר זמן מה לצידם של קשישים מוגבלים, בוודאי מכיר את השחיקה הבלתי נמנעת בכל אספקט של החיים. גם אם המצב המנטלי יחסית שפיר (במקרים של דימנציה המצב קשה בהרבה) רוב הנאות החיים, שלאדם רגיל נראות טריויאליות, נשללות כי כל החושים ללא יוצא מן הכלל מאבדים את חדותם וברוב המקרים האדם כבר:

  • כמעט לא שומע – לכן קשה עד לא אפשרי לנהל שיחה פנים אל פנים, אי אפשר לשוחח בטלפון וכמובן שגם מוסיקה כבר רלוונטית

  • כמעט לא רואה – קשה או לא ניתן לקרוא, לראות טלויזיה, לצפות בסרט

  • מתקשה בהליכה – ואז לפעמים לא יוצאים מהבית / מהחדר

  • לא יכול ללעוס – אבל זה מסתדר היטב עם העלמות חושי הטעם והריח, ועם אובדן התאבון. בקיצור, גם האוכל הטחון לדייסה כבר לא ממש כיף

אם תשימו לב, התיאור הנ"ל די דומה להגדרה של כלא. סביר להניח שאסירים מוצאים סוג של נחמה בביקורים או בחופשות. אך מה אם לקשיש כבר אין מי שיבקר אותו כי כל החברים שלו ורוב המשפחה כבר מזמן לא איתנו? כאן כבר מדובר בסוג של צינוק.

טוב, בטוח יש איזו מטפלת או איזה קרוב משפחה. נכון, אבל לא תמיד. לפעמים הבדידות קשה מנשוא גם אם יש חבר אחד או שניים, או בן משפחה לרפואה, או אפילו אם הנכדים והנינים מגיעים לביקור פעם ב... . אבל אל תשכחו שקשה מאד לתקשר בשל הקשיים הנ"ל, גם אם יש עוד אנשים מסביב. ועל כל שעה עם הנכדים יש בערך 80 שעות לבד. ואז אתה מתקשר בעיקר עם עצמך, כי את עצמך אתה שומע, ואת עצמך אתה מבין.

ופה העולם מתחלק לגן עדן ולגיהנום.

מי ששלם עם עצמו, עם מהלך חייו ועם ההחלטות החשובות שקבל בחייו, יכול להיות מאושר בחלקו, על אף התנאים הקשים.

מי שאינו שלם עם עצמו ועם החלטותיו עלול למצוא את עצמו בגיהינום: מבחינה פיזית כבר הבנו שזה כלא, מבחינה נפשית האדם מוצא עצמו מכה על חטא, משחזר כל טעות וחיי אותה כל יום מחדש. מבלי יכולת לשנות דבר כמובן.

קחו את הסבתא שלי לדוגמה. באותו ביקור בו שמחתי לראות את הסבתא שלי שוב הופכת לחביבה ונעימה (בניגוד לאותה אישה אחוזת פרנויה מהחודשים האחרונים), הבנתי גם את הקושי הבלתי נסבל במצבה: במשך כל השיחה שלנו היא חזרה לנתק בן שלושים השנים עם בנה. מבחינתי כהורה לילדים, זה פשוט משהו בלתי נתפס. איך יתכן מצב בו אם ובן, כאשר הם צלולים בדעתם, אינם בקשר? ועוד במשך 30 שנה?! לא ניתן להסביר זאת, ומצד שני זה קורה לעיתים, גם "במשפחות הכי טובות". זה קרה גם לסבתא שלי, עם בנה, וזה קורה לה כל יום מחדש. ומכיוון שאותו בן כבר אינו בין החיים, אין הרבה מה לעשות בנדון. חוץ מייסורים עצמיים כמובן.

אז מה היה לנו שם? קשיים פיזיים מכל הסוגים, אפס הנאות בחיים, חוסר סיבה או מטרה לראות את מחר ולופ אינסופי של ייסורים עצמיים. התנצלויותי ההכנות על הסגנון המתמטי של הוכחת הנושא, אבל נראה לי שכעת ניתן להבין למה מדובר בגיהינום עלי אדמות. שלא נדבר על זה שאין אפשרות לחנינה או שחרור מוקדם. לכן גם התקווה, אותה אחת שתמיד מתה אחרונה, גם היא לא תוכל אי פעם לעזור.

בשורה התחתונה – הרבה אנשים אומרים "לי זה לא יקרה". בכל אסון בו נהרגו אנשים היו כאלה שאמרו "לי זה לא יקרה". כל מחלקה סיעודית מלאה באנשים שאמרו "לי זה לא יקרה" וחשבו שישארו בריאים לנצח. אז כמו שהבנתם, הכל יכול לקרות, ולא תמיד לטובתנו. אתם עלולים למצוא את עצמכם כלואים בתוך עצמכם, משחזרים את טעויותיכם לנצח. אי אפשר להמנע מטעויות, זה ברור. אבל בדברים הגדולים, החשובים באמת, הקשורים במשפחה וחברים, אתם לא רוצים לטעות. ואם טעיתם, היום ניתן לסלוח, היום ניתן לבקש סליחה, היום ניתן עוד לשנות משהו. היום. לפני שמחר הופך ל 30 שנה. לפני שיהיה מאוחר מדי.

קבלו את הניוזלטר של הסבתא

השארו בקשר!