המצעד | iSavta
המצעד
banner-img

ביטוח רפואי למטפלים זרים במחירים הנמוכים בארץ

שיתוף פעולה ייחודי המאפשר לכם לקבל את השירות המהיר והאיכותי ביותר, המחירים הנמוכים ביותר, בכל רחבי הארץ

לזה לא ציפינו.

הסבתא התגוררה במשך יותר מ 40 שנה ליד בית אבות, שהיה ממש בהמשך הרחוב. במשך שנים ראתה קשישים גוררים רגליים ברחוב ללא התלהבות מיוחדת, בדרך כלל מלווים במטפלת סיעודית כלשהי. המראות הללו גרמו לסבתא להכריז לא פעם שהיא לעולם לא תלך לבית אבות. גם ניסיון שלנו להראות לסבתא דירת שני חדרים בבית דיור מוגן יוקרתי ביותר עלה בתוהו. ידענו שצעד כזה עלול להכניס אותנו לרשימה השחורה, ויש מצב שהיינו ברשימה זו לפחות כמה ימים. בסוף הסבתא סלחה, כנראה כי אנחנו היחידים שנשארנו לריב איתם.

על כן, מה רבה הייתה הפתעתנו כאשר הסבתא הסכימה ללכת לבית אבות, בעקבות עזיבתה של נדיה, המטפלת האחרונה ברשימה מפוארת וארוכה של מטפלות. נדיה חזרה בשל בעייה בריאותית במשפחתה, מה שהותיר אותנו ללא מטפלת. מהיכרותינו עם השוק, ידענו שאין בעיה למצוא לסבתא מטפלת למרות היותה בת 98 במצב סיעודי כמעט מוחלט. זה רק ענין של מחיר. אבל לאור הכרותינו עם הסבתא ידענו גם שאין סיכוי שתהיה מטפלת שתהיה מוכנה להשאר יותר משבוע, בשל המזג הסוער של הסבתא (ניסוח עדין. אנחנו פשוט חוששים שסבתא תלמד לקרוא בעברית ותתחיל לפשפש באתר של הנכד)(גם זה ניסוח עדין. מתים מפחד).

בעודנו המומים, בדקנו את שני בתי האבות הטובים באיזור ובחרנו ביקר יותר, כדי שסבתא לא תחשוב שחוסכים עליה. בעודנו נפרדים מנדיה, עברה המחשבה שיתכן והיא הייתה המטפלת האחרונה מבין 100 פלוס (פלוס++) מטפלות! מכיוון שזה היה יום חמישי וברקע התנגן המצעד השבועי של גלגל"צ, חשבנו שיהיה נחמד לסקור את המטפלות הבולטות מאז ומעולם.

נתחיל בהתחלה. המטפלת הראשונה הייתה לני. היא לא הייתה ממש מטפלת אלא יותר עוזרת בית, וזה היה לפני 25 שנים לערך, בתקופה בה עוזרת פיליפינית הייתה סמל סטטוס, בדומה לאייפון של ימינו (בערך...). משום מה, הזכרון החזק ביותר מלני הוא ניסיון חיבוק ממנו התחמקתי בזריזות, מתחת לידיה הגדולות. יתכן והיא הייתה קצת מפחידה, שכן זו הפעם הראשונה בה נתקלנו באדם מהמזרח (כנראה בשל כך אלוהים סידר לנו מאות נפגשים נוספים. כעת אנו כבר רגילים) בלני הייתה כרוכה אכזבה מסוימת, שכן ניסו להסביר לנו שהיא מבשלת אוכל סיני. אך גם ילד בן 10 מבין היטב את ההבדל בין מסעדת טייוואן (זצ"ל) לבין אוכל פיליפיני עם ריח קצת מוזר. בסוף סבתא עזרה ללני להגיע לקנדה, הקשר נשמר למשך כמה שנים, אך נותק בסופו של דבר.

הזכורה אחריה, בפער של כ-13 שנים לערך הייתה צ'יצ'י. מטפלת פיליפינית שהייתה עם סבתא בסוף השנים הטובות, בהן עדיין הייתה טסה לגרמניה לכמה חודשים כל שנה, ומתקתקת הורוסקופים לראשי המדינה, בכירי התעשייה וסתם עשירים משועממים. צ'יצ'י הייתה מעין עוזרת אישית, עזרה עם המזוודות ושאר הדברים הכבדים, עד שלחץ הדם של סבתא התחיל לתת את אותותיו: באחד הלילות סבתא חוותה "מוות קליני", ואפילו כבר ראתה את ה"אור הלבן" (זה מה שהיא אומרת. כבר הבנתם שאין מה להתווכח) צ'יצ'י עיסתה את צווארה של הסבתא, והיא חזרה אלינו. זו הייתה סוג של אידיליה, עד שיום אחד, ללא התרעה מוקדמת צ'יצ'י פוטרה כי היא עצבנה את הסבתא. היא כנראה הציעה לסבתא דרך אחרת לבצע דבר כלשהו, וזה הדבר שהכי מרגיז את הסבתא, כי יודעת הכי טוב. אפילו הצלת החיים לא נזקפה לזכותה! בדיעבד, כאן התחיל המוטיב הבלתי נסבל של פיטורים מסיבות קפריזיות כלשהן.

הבאה בשרשרת הייתה ויניטה, בחורה מקסימה מהודו. ויניטה הייתה עם סבתא כמה חודשים, עד שיום לפני הטיסה השנתית לגרמניה, ויניטה הודיעה לסבתא שהיא לא טסה איתה אלא עוזבת בעוד מספר שבועות. סבתא לא הצליחה לשמור על קור רוח וקבלה שבץ מוחי ביום המחרת, בו הייתה אמורה לטוס. כאן התחיל הבלאגן האמיתי והמצב הסיעודי (החלקי לבינתיים, הסבתא המשיכה לטוס עוד כמה שנים לאחר מכן), כאשר ויניטה ממוקמת גבוה ברשימה השחורה. מאד גבוה.

כמה עשרות מטפלות לאחר מכן, הגיעה לוס, המטפלת המיתולוגית. התיאור שהכי הולם את לוס הינו "מלאך ללא כנפיים". קוקטייל של אמונה דתית, אופטימיות בלתי נדלית וסוג של שגעון חיובי הפכו את לוס למטפלת היחידה שהחזיקה מעמד עם הסבתא. שלושת השנים שלוס הייתה איתנו היו הטובות ביותר. כאשר החליטה לגשש בנושא ויזה לקנדה, התחלנו לדאוג. כאשר קבלה את הויזה הבנו שהחיים הולכים להיות הרבה יותר קשים. בסוף גם לוס עזבה למדינה בה קיים שיוויון אמיתי, אליה ניתן להביא את משפחתה. סבתא מעולם לא התאוששה מעזיבתה של לוס. גם אנחנו לא.

מאז אנחנו בסוג של תחנת רכבת. מטפלת סיעודית הנמצאת עם סבתא למעלה משלושה חודשים הופכת אוטומטית לסוג של עילוי ומקבלת המלצות חמות ביותר למעסיק הבא, שמגיע בדרך כלל אחרי ארבעה חודשים. בין מטפלת שמגיעה לשלושה חודשים לחברתה עוברות כעשר מטפלות, הנשארות שעות עד ימים ספורים. עם זאת, כדאי להזכיר שתיים נוספות.

נירמלה הייתה אשת עסקים/מטפלת שהייתה אצלנו במשך כשבוע, והותירה את הרושם העז ביותר יחסית לזמן הקצר בו הייתה. הגברת הגיע עם הלפטופ שלה, וללא בושה ציינה שהיא מנהלת עסק של ייבוא עובדים זרים מנפאל לישראל במקביל להיותה מטפלת. זה היה כמובן דגל אדום מאד משמעותי, אך באותו יום לא הייתה לנו ברירה אחרת, כי אחת הבחורות פשוט ברחה. נירמלה הייתה בחורה חכמה מאד, שלא לומר תחמנית, והפעולה הראשונה שלה הייתה להכין דאל (אותו תבשיל הודי מבוסס עדשים. הכי טוב שאכלנו). הבעיה שהיא לא הגישה את הדאל לסבתא ראשונה, אלא לכותב שורות אלו, במחשבה שההחלטה בידיו. טעות קשה. כאמור, נשארה שבוע או אולי אפילו פחות. אבל אז התחלנו לשים לב למטפלות עם לפטופים, וכאשר המגמה התחזקה, נולד הרעיון לאתר זה...

הייתה גם ג'ואן, מטפלת מקסימה וחכמה שהחליפה בסופי שבוע. בדרך כלל הסבתא הייתה מחליפה את המטפלות הקבועות במחליפות של סופי שבוע, כי למטפלות המחליפות הייתה המון סבלנות לסיפורים שלה (לא חוכמה - היה להן שבוע שלם להתאושש מהכתישה בסופ"ש) והיה נדמה לסבתא שהן הרבה יותר נחמדות. ג'ואן הייתה היחידה שלא הסכימה להיות מטפלת קבועה, למרות הפיתוי להיות עם הסבתא שבוע שלם (ולקבל משכורת הגבוהה ב 150% מחברותיה).

האחרונה הייתה נדיה, מטפלת מבוגרת יחסית ובעלת ניסיון חיים מאוקראינה. נדיה הכירה את סבתא לפני שנים, כאשר הייתה אצל מעסיקה אחרת, ולאחר שנפטרה, עברה לסבתא. ניסיון החיים של נדיה עזר לה לקחת את העבודה בפרופורציות, אך גם במקרה זה, כמו רוב המקרים האחרים, האהבה הפורחת התחלפה בתחרות של "מי תקבל התקף לב ראשונה". אני המרתי על נדיה, אבל היא עזבה לפני סוף התחרות.

זה סוף המצעד (לבינתיים?). בקרוב מצעד בתי האבות.

קבלו את הניוזלטר של הסבתא

השארו בקשר!