צוות iSavta | 13.11.2019

חפש את המטמון. מסתבר שלכל שכבת גיל יש את הגרסה שלה למשחק המפורסם הזה. בגיל צעיר, קיימת הגרסה הקלאסית בה קבוצה של ילדים עוקבת אחר רמזים, עוברת בין תחנות וזוכה לפרסים שונים ומגוונים כאשר עומדים במשימות. בגיל ההתבגרות קיים החיפוש המסקרן אחרי האוצרות והמסתורין של המין השני, ובמקביל מעבר בין מספר תחנות של בחינות בגרות, המקנות פרס בדמות ציון מספרי ותחושת הישג אישי. בצבא, מתקרבים שוב לגרסה של הילדות, בה מתרוצצים בשטח במסגרת ניווטים בשטחים כלשהם, עוברים בין תחנות ונקודות ציון. לאחר מכן, יש כמובן חפש את המטמון האקדמי בו התחנות הן הקורסים השונים, ומאוחר יותר המרדף הבלתי פוסק לאחר העושר והאושר. לאחרונה גיליתי שגם בגיל הזהב (או גיל הפלטינה במקרה של הסבתא שלי), יש חפש את המטמון, עם כמה הבדלים קטנים: המטמון הינו תרופה, הפרס הינו להשאר בחיים, והמשחק אינו בגוף ראשון אלא בעזרת שליחים מטעם. אה, עוד הבדל קטן – זירת המשחק הינה כל הארץ (או העולם)... אז מה היה לנו שם? בבדיקת הדם האחרונה של הסבתא התגלו ערכים מטורפים ומסכני חיים של פרולקטין בדם (הורמון שנמצא אצל נשים מיניקות. אצל הסבתא שלי זה נמצא באופן קבוע משום מה). הבעיה היא שהפסיקו את ייצור התרופה, פארילק, וסבתא מסרבת ליטול את התחליף. אחרי שהמטפלת לא מצאה פארילק בשני בתי מרקחת בשכונה, הסבתא החליטה שהצעד ההגיוני והמתבקש ביותר הינו ליצור קשר עם החברים בגרמניה ולבקש מהם לטוס באותו היום חזרה לארץ עם התרופה. החברים התקשרו לסופר פארם בארץ וגילו שיש פארילק בעוד כמה סניפים ברחבי הארץ. מכיוון שבעיה זו מלווה את הסבתא בכל חייה הבוגרים (ורק החלק הזה נמשך כבר כמעט 80 שנה), הייתי בטוח שאין סיבה להלחץ וניתן להתעכב יום או יומיים. התקשרתי לרופא ושאלתי לדעתו. "הפעם זה לא צחוק, חייבים את התרופה בבהילות. תוודא שהיא לוקחת את התחליף, את הפארילק המקורי אין סיכוי למצוא". הסבתא שלי רק נדלקת כאשר היא שומעת "אין סיכוי", ובטח כאשר היא שומעת שהרופא חושב שהוא מבין יותר ממנה. "טוס לגרמניה, תביא לי את התרופה. אני עשיתי כל כך הרבה בשבילך, לא תעשה משהו בשביל סבתא שלך?" שאלה בעדינות האופיינית. הסברתי שניתן למצוא בארץ. "תביא לי את זה היום, אחרת אני אמות." וכאן נכנסת הקלישאה "אם היה לי יורו אחד על כל פעם שהיא אמרה..." אבל אני שונא קלישאות, אז נחסוך מכם... יצאנו ל"חפש את המטמון" ברחבי הארץ. עם הילדים. מה לעשות שזה יום חמישי ואנחנו חייבים להיות במסיבת הפתעה בירושלים בעוד שלוש שעות? אין מה לעשות, יצאנו לדרך והקמנו חמ"ל ברכב. האתגר הראשון היה למצוא מרשם, כי אי אפשר להשיג פארילק ללא מרשם. מה לעשות שהרופא של סבתא לא עובד בשעות האלה? אין מה לעשות, פנינו לרופא הפרטי, ובקשנו ממנו מרשם. בינתיים דיברנו בטלפון עם בית מרקחת ליד הבית – יש להם פארילק! התקשרנו לרופא כדי שיפקסס מיד את המרשם לבית המרקחת. הגענו לבית המרקחת. מה לעשות שהם עובדים רק עם קופת חולים כללית? אין מה לעשות, הסבתא שלנו במכבי. מה לעשות שהילדים משתגעים באוטו אחרי שעה?!?! אין מה לעשות, יש עוד הרבה לפנינו. תוכנית ב' – ניסע לחיפה לקחת את המרשם המקורי. בדרך אנחנו מחפשים פארילק בכל בית מרקחת אפשרי בארץ. מצאנו שיש פארילק ברמת השרון, אז זו התחנה הבאה. המשימה בתחנת רמת השרון: לקבל פארילק ולשלוח אותו איכשהו חזרה לסבתא בחיפה (אנחנו עדיין צריכים להגיע לירושלים). בדרך לרמת השרון אנחנו מחפשים דרך כלשהי להעביר את המטמון לסבתא. מתקשרים לכל תחנת מוניות אפשרית, חושבים אם יש חברים שחוזרים מהמרכז לחיפה. כביש החוף הנאמן והטוב בא לעזרתנו והילדים נרדמים, לפחות יש קצת שקט. בסוף מצאנו נהג מונית חביב, סיפרנו לו שזו גרסת גיל הזהב (או גיל הפלטינה במקרה של הסבתא שלי) של "חפש את המטמון" וחשבנו שהוא יצטרף להתלהבות שלנו. הוא מאד התלהב ובקש 350 ש"ח עבור השירות. קבענו איתו בתזמון מושלם, עמדנו במשימה, מצאנו את המטמון. הבעיה היא שהפארילק שמצאנו מספיק ל 10 ימים בלבד.