הדילמה של צ'מפיקה | iSavta
הדילמה של צ'מפיקה
banner-img

הרשמת מטפלים בתאגיד ב-800 שח בלבד!

רק דרך iSavta - השירות ניתן בין רעננה בצפון לראשון לציון בדרום וכולל את ירושלים והסביבה

הנה דילמה בלתי אפשרית: את מטפלת מסרי לנקה, הגעת לישראל כדי לטפל בקשישים סיעודיים. את עושה את עבודתך על הצד הטוב ביותר, למרות הקשיים הרבים, למרות הניתוק מהבית, מהמשפחה ומהחברים. את עוזרת לאישה בת 99 להעביר את ימיה האחרונים עלי אדמות, בצורה נעימה ומכובדת ככל שניתן. ואז עוברות להן 4 שנים. החוקים במדינה שהזמינה אותך לטפל בקשישיה מאפשרים לך להשאר בשטחה באופן חוקי רק למשך 4 שנים ושלושה חודשים, או עד שהמטופל האחרון כבר אינו בחיים. כעת נניח שאת רוצה להשאר באותה מדינה ולטפל בקשישיה במסירות, על הצד הטוב ביותר, במשך שנתיים נוספות. הגיוני. יש לך משפחה בה את תומכת, ואת רוצה לחזור הביתה עם סכום כסף, לא גדול, אבל כזה שיצדיק את הניתוק, העבודה הקשה והקשיים מהפסקה לעיל. כן, גם לא שכחת שאת כל השנה הראשונה בילית בעבודה רק כדי להחזיר את "דמי התיווך" שנגבו ממך ע"י חברת כח האדם במדינת המוצא שלך (סרי לנקה, במקרה האישי שלך). וכך את, או צ'מפיקה, מוצאת את עצמך בדילמה די אכזרית. לאחר 99 שנים על פני האדמה, קשה להבטיח לך שנתיים נוספות של תעסוקה בקלות. זה קשה אפילו למודלים עתיקים תוצרת גרמניה, במיוחד לאור המוטיביציה הדועכת שלהם להמשיך להלך על פני האדמה. בואו נגיד שיותר קל להתחייב על יום-יומיים קדימה, וגם זה בלחץ. בנקודה זו בואו נפתח סוגריים לרגע (הרבה אנשים מעירים לי על ה"עין הרעה" שאני מייצר עבור סבתי בזכות התבטאויות כאלו ואחרות לגבי תוחלת החיים הצפויה לה. אז דבר ראשון – עד כה כנראה שעשיתי עבודה די טובה. דבר שני – כל התבטאות שכזו מוסיפה לסבתא שלנו לפחות חצי שנה. נטו, לא כולל אשפוזים). נחזור אליך, צ'מפיקה. בצד השני של הדילמה נמצאת האישיות שלך, המנטליות והתרבות בה חונכת. באיזור בעולם בו את גדלת, כבוד למבוגרים אינה סיסמת בחירות, גם לא קלישאה בה נתקלים בבית הספר היסודי עת לומדים את עשרת הדברות. כבוד למבוגרים, טיפול בקשישים ובאופן כללי התייחסות סבלנית לזולת הינם ערכים שבתרבות שלנו ממש קשה להבינם. כמובן שיש יוצאים מן הכלל המעיבים על הכלל, אך באופן כללי (קצת יותר מדי שורש כ.ל.ל...) התרבות והסבלנות היא זו המאפשרת למטפלים למלא את עבודתם הלא-פשוטה באורח מעורר השתאות. עם יד על הלב, מישהו מאיתנו הישראלים באמת היה מוכן להתחלף עם המטפלת ליותר משעתיים? לכן, לפי התפיסה המערבית-מעשית-קפיטליסטית שלנו, היה לנו ברור שצ'מפיקה לא תשאר איתנו. חששנו מאד מאותו יום בו צ'מפיקה תודיע לנו שהיא עוזבת, כי בגיל 99 לסבתא שלנו פשוט לא מגיע לעבור עוד טלטלה. אך היום הזה אכן הגיע, צ'מפיקה הודיעה לנו שהיא רוצה להתחיל לחפש עבודה חדשה, כי היא חייבת לתמוך במשפחתה לפחות עוד שנתיים. האמת? קשה להתווכח עם ההגיון הזה, לכן נתנו לה את ברכת הדרך, מתוך צער וכאב אך עם הבנה והשלמה עם המצב הבלתי אפשרי בה היא (וגם אנחנו...) נמצאים. אנחנו הרי היינו עושים צעד שכזה בלי לחשוב פעמיים, נכון? כבר היינו מוכנים נפשית להתחיל לחפש מטפלת חדשה, בפעם המאה עשרים ומשהו לערך (לא הגזמה), ואז די נדהמנו לשמוע את צ'מפיקה מבקשת להשאר! בשלב הזה, לאחר שהמציאות הייתה ברורה לנו, כבר ממש ניסינו לשכנע אותה לעזוב, כי הסיכון שהיא לוקחת הינו פשוט עצום. אך המנטליות והתרבות כנראה נצחו, למזלנו, וצ'מפיקה בחרה להשאר איתנו. די מדהים, לא?

קבלו את הניוזלטר של הסבתא

השארו בקשר!