סבתא - מלאך המוות 0:19 | iSavta
סבתא - מלאך המוות 0:19
banner-img

ביטוח רפואי למטפלים זרים במחירים הנמוכים בארץ

שיתוף פעולה ייחודי המאפשר לכם לקבל את השירות המהיר והאיכותי ביותר, המחירים הנמוכים ביותר, בכל רחבי הארץ

טוב, אז הפעם זה באמת היה קרוב. כשהמטפלת התקשרה ואמרה שהסבתא לא נושמת טוב, לא ממש התרגשתי, הרי הסבתא נוהגת לערוך טיול שנתי לבית החולים, ככה בכיף, בשביל לשנות אווירה. כשהפרמדיק של מד״א אמר שהיא בהכרה מעורפלת, התחלתי לדאוג, אבל עדיין לא יותר מדי. הרי בכל זאת, הסבתא עוד לא בת 100, וכל כולה תוצרת גרמניה, כך שאין ממש מה לדאוג. שמתי פעמיי לעבר חדר המיון, מתוך ציפיה לראות את הסבתא שמחה וטובת לב, כאשר כל האחיות בהתלהבות שגרתית מהפלא הזה. הגעתי למיון, לא ראיתי את הסבתא באף אחד מהחדרים. בקבלה אמרו שהסבתא בחדר טראומה. בתמימותי הרבה ניסיתי להכנס לראות מה קורה, אך הדבר לא התאפשר. חיכיתי בסבלנות בצד, מבלי צל של מושג לגבי הטראומה המתקרבת. כעבור חצי שעה אמרו שניתן להכנס. חדר הטראומה נראה כמו חללית של חייזרים החוטפים בני אדם ועורכים בהם ניסויים: ישנן מספר עמדות, כל אחת מוארת בזרקור חייזרי משלה, כל המטופלים לגמרי לא בהכרה, ורואים ביקר צינורות שנכנסים לכל מיני מקומות בגוף. חדר זה קיבל את שמו ללא ספק בשל הטראומה בה נמצא כל מבקר בחדר (במצב עירות…) למשך מספר חודשים. שם, לראשונה בחיי, המצב של הסבתא נראה ממש ממש לא טוב, בהיותה מורדמת ומונשמת - גם זה קונספט די חדש לנו. שאלתי את אנשי הצוות מה פשר כל הצינורות הללו, ולמה הסבתא נראית כאילו היא כבר מתה, רק עם עיניים פתוחות בסטייל של סרטי אימה. הם ניסו להסביר בעדינות, שהסבתא כבר בת 100 ואם היא מורדמת ומונשמת זה לא מבשר טובות. ניסיתי להסביר להם בעדינות שמכשיר ההנשמה יפסיק לעבוד הרבה לפני הסבתא, אבל איכשהו הפעם כבר לא הייתי כל כך בטוח בעצמי. מיד לאחר מכן העבירו אותה למחלקה פנימית בטיפול מוגבר, שם היו הרבה חבר׳ה במצבה - מורדמים ומונשמים. בנקודת הזמן הזו שמתי לב שגם 13 שנים של הכנה, מאז שבצי המוח שעברה, עדיין לא מספיקות ועדיין אי אפשר להיות ממש מוכנים למצב כזה, של מוות המתקרב והולך בצעדי ענק. אתה יכול לחשוב שאתה מוכן לזה, אבל אתה אפילו לא קרוב. את הצוות הרפואי פגשתי רק בבוקר למחרת, והם הסבירו שהסבתא לא במצב טוב מכיוון שאינה מסוגלת לסלק את הפחמן הדו-חמצני מהריאות. כלומר היא מצליחה להכניס אוויר, אך לא מצליחה להוציא אותו החוצה. הפחמן הדו-חמצני גורם לערפול חושים ולאיבוד ההכרה, לכן היא מונשמת. ההרדמה מלווה את התהליך כי זה פשוט לא כל כך כיף להיות עם צינור פלסטיק בתוך קנה הנשימה. החל מאותו הבוקר הם ניסו להעיר אותה, ללא הצלחה, עובדה שלא בדיוק תרמה לאופטימיות שלנו. עם זאת לקראת הצהריים הסבתא החלה להגיב. יום לאחר מכן היא כבר אכלה בתיאבון רב. תיאבון רב מדי, כי היא החלה להשתנק מהאוכל, כמעט נחנקה ושוב שקעה בערפול. חזרה למכונת ההנשמה. הפינג פונג הזה בין הרדמה לעירות אינו קל, לא למטופל וגם לא למשפחה. גם הסביבה הקרובה ניסתה להסביר שממצבים כאלה, בגיל כזה, כבר לא יוצאים. אני לא הייתי בטוח לאור הכרותי עם הסבתא, אבל אם כבר הייתה סוג של אופטימיות לגבי הסיכויים של הסבתא לעבור גם את זה, הסיבוב השני של ההרדמה כבר היה נראה כמו תחילת הסוף באופן חד משמעי. אפשר וצריך גם לדבר על ״אופטימיות״. האם להיות מחובר למכשירים בגיל 99, לא לנשום בכוחות עצמך ולהיות מורדם לפרקים ניתן להיות מוגדר כסוג של קיום רצוי? כנראה שלא. לכן בשלב מסוים תפסתי את עצמי חושש רק מדבר אחד. הייתי שמח מאד אם הסבתא הייתה חוזרת במהירות לביתה, או אם לחליפין הייתה מחזירה ציוד בזריזות, ללא סבל מיותר. מה שבאמת מפחיד בסיטואציה שכזו הוא להיות תקוע באמצע, בתור מונשם כרוני: חור בצוואר, מכונת הנשמה 24/7 ואחסנה באיזשהו מוסד מתאים. לצערנו יש אנשים שמגיעים למצב כזה, ככל הנראה אחד הסיוטים הגדולים שיכול לעבור אדם. בכל מקרה, יום לאחר מכן הסבתא החלה להתאושש, כאשר הפסיקו לתת לה את כל תרופות ההרגעה שהייתה נוהגת לקחת. הרופאים הופתעו מאד לראות שלא היה שום שינוי בלחץ הדם במעברים בין ההרדמה לעירות. הופתעו עוד יותר כאשר החלה לנשום בכוחות עצמה. לאחר 10 ימים הסבתא חזרה הביתה, כאילו כלום לא קרה. די מדהים. כך שוב תעתעה הסבתא במלאך המוות, בפעם ה- 19 ככל הנראה. לאחר שניצלה ממוות מספר פעמים במחתרת, לאחר ששרדה שתי מלחמות עולם, מחלות בלי סוף, קור ורעב, ואפילו סערה קטלנית על ספינה קטנה, יצאה שוב הסבתא וידה על העליונה. יכול להיות שמלאך המוות ינצח בסופו של דבר, אבל במקרה של הסבתא הספיציפית הזו, זה לגמרי לא בטוח...

קבלו את הניוזלטר של הסבתא

השארו בקשר!